טוראי עידו שגיא ז"ל

קורות חיים

בן אסתר וחיים. נולד ביום שישי, ה' בתשרי תשל"ט (6.10.1978), בבית החולים "בילינסון" בפתח תקווה. כאשר מלאו לעידו שנתיים ויומיים נולד אחיו עומר ובהיותו בן ארבע עשרה נולדה אחותו ענבל.

ילדותו המוקדמת עברה על עידו בפתח תקווה, שם החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר "קפלן" וכאשר מלאו לו עשר שנים עברה המשפחה להתגורר בכפר סבא ועידו המשיך לימודיו בבית-הספר "יצחק שדה", משם עבר לחטיבת הביניים "אלון" וסיים בבית-הספר התיכון "היובל". בשל נתוניו האישיים הגבוהים, למד עידו בחוגים לנוער שוחר מדע והשתתף במספר לא מבוטל של חוגים, בין השאר - החוג למשפטים, אסטרופיסיקה, אלקטרוניקה, מתמטיקה ועוד.

תחביבו העיקרי של עידו היה כתיבה והוא נתן ידו בכתיבת שירים, סיפורים קצרים ולא מעט הגיגים פילוסופיים. מגיל שש עשרה וחצי עבד עידו לפרנסתו. היו לו ידידים רבים והוא אהב מאוד לבלות בחברתם. הם סיפרו שידע מה לומר כשהיה רע ואיך לעשות שיהיה טוב. הוא טעם מהכל ולא ויתר על שום בילוי או הנאה כאילו ידע שזמנו כאן קצוב ועליו להספיק כמה שיותר.

ב- 29.2.1996, בדיוק שנה לפני מותו, כתב עידו את שירו "האם הוא מיצה": "אלת החורף פנתה אלי בעיניה הקודרות/ ושאלה אם מספיק לי./ אם מלך המוות מיצה את רוחי./ אם ציפורי הסתיו האחרונות נכנעו לשרביט הקרח הזוהר בתוכי./ היא שלחה יד מלטפת בהרתעות מה לעבר גופי שהוטל בעוד סערה./ חיפשה את מלבושי האחרונים לחבוש בהם את הפצעים./ ושוב היא שאלה אם הוא מיצה את רוחי./ היא טבעה אתי לתוך השברים שבאגם הקפוא./ צללנו עמוק, מעבר לפסל השמש הקפואה,/ מעבר לכנפי הציפור שהתרסקה,/ מעבר לחיים היא ראתה./ ויחד שקענו לחפש לנו תשובה./ ומעלינו ענני השיש מקרירים בפעם האחרונה,/ והרעמים

והברקים משתהים/ שואלים גם הם, אם הוא מיצה./ והיא מביטה בי בעיניים עייפות,/ בקרוב היא שוב תנום בקרקעית הבריכה,/ בקרוב שוב השרביט יהיה שלי/ ואצא למסעות כיבוש בממלכה./ ולפני שהרעמים ימטירו שוב גשם חם,/ לפני שהשמש תציץ שוב בעולם,/ לפני שהרוח תביא זרעים ותידם,/ לפני שהניצחון שוב ימית את הבריכה,/ היא שוב שאלה. האם הוא מיצה?".

בתחילת פברואר 1997 התגייס עידו לצה"ל והחל את שירותו בבסיס הטירונות "ניצנים". בשל נתוניו הגבוהים יועד עידו לקצונה בחיל האוויר, אך תוכנית זו נקטעה באיבה.

עידו נפל בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה ביום י"ט באדר א' תשנ"ז (25.2.1997). בעת שחזר עם מחלקתו משטח המטווח בבסיס הטירונים בניצנים, פגע בו רכב צבאי פגיעה קטלנית ועידו נפטר מפצעיו במסוק שהוביל אותו לבית החולים תל השומר. בן שמונה עשרה וארבעה וחצי חודשים היה במותו. עידו הובא למנוחות בבית העלמין בכפר סבא.

במהלך שלושת השבועות בהם שירת עידו בבסיס הטירונים, הוא הותיר רושם רב על מפקדיו וחבריו באופיו הנעים והמיוחד, הוא בלט כאדם איכפתי, תומך ועוזר, שחבריו כינו "חבר אמיתי". מפקדיו אמרו עליו: "עידו שאף להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, היה חדור מוטיבציה ונחוש בדעתו להשקיע על מנת להשיג יעד זה, אנו בטוחים שבעזרת יכולותיו הגבוהות היה מצליח בכך".

משפחתו הנציחה את שמו בערב שנערך לזכרו וכן בהוצאת ספר בו רוכזו כל שיריו. המורה לספרות של עידו, אמרה עליו באותו ערב: "גיליתי אדם חושב עם עולם פנימי עשיר, שהיו לו לבטים לגבי המשך דרכו, אך יחד עם זאת ביטחון ונחישות. הוא גרם לי לחוש כלפיו הרבה כבוד ושיחות הנפש שלנו סיפקו והעשירו אותי, כפי שאני מקווה שעשו גם לו". מחנכת הכיתה הוסיפה: "נזכרתי בהישגיו המעולים בתחום הלימודים הריאליים וההומניים כאחד. עידו זכה באותות הצטיינות, אך התחום העיקרי בו הצטיין הוא התחום האנושי ההומני הרחב".

במהלך ימי השבעה קיבלה משפחתו מכתב ממורה לאנגלית בבית-ספרו, שמעולם לא לימדה את עידו, אך התיידדה אתו: "למדתי מעידו איך לתת לאדם תחושה שהוא רצוי, למרות היותו זר וחדש במקום. למדתי כיצד לקבל את המיטב מתלמיד שלי. הרגשתי רצויה ומוזמנת מהרגע בו למדתי להכיר את חוש ההומור המופלא של עידו, את יכולת ההבנה והחמלה שלו ואת מחשבתו הסקרנית והחוקרת...".