סמל משה רוזנוסר ז"ל

קורות חיים

בן שמעון ומרגרט. מוצא משפחתו מהונגריה, אלא שהוריו עקרו מעיר-מוצאם ונשתקעו בטריאסט שבאיטליה ושם נולד משה ביום כ"ד בניסן תרפ"ח (14.4.1928). האב היה סוחר וסוכן-נוסע והאם גם היא תרמה חלקה לפרנסת-הבית. היא ניהלה מסעדה כשרה, שיהודים רבים שעברו בטריאסט בדרכם לארץ זכו בה לפינה חמה ולארוחה יהודית.

למשפחה היו ארבעה ילדים וכולם גדלו באוירה דתית, שנמזגה בה דרך-חיים איטלקית של ביקורים באופרה ובתערוכות-אמנות. משה למד לימודים יסודיים (בבית-ספר יהודי) ולימודים תיכוניים בבית-הספר שבטריאסט. בשנות מלחמת- העולם השנייה עברו על המשפחה תלאות רבות. להורים נודע כי הם צפויים לגירוש מן העיר ומשה נשלח אז בלילות עוצר להודיע למשפחות יהודיות כי עליהן לברוח. בזכות זאת נצלו המשפחות ומשפחת רוזנוסר עצמה נמלטה להרים ותודות לתושייה של אם המשפחה נצלו מידי חיילים גרמנים שרדפו אחריהם.

משה היה בן 15 כאשר הצטרף לפרטיזנים האיטלקים, שמצאו מסתור בהרים והשתתף בפעולות-חבלה שונות. כשנכנעה איטליה קיבל משה, כפרטיזן, מעמד של חייל בריטי ועבר לרומא. הוא הועסק שם בליווי שיירות של הצבא הבריטי. ברומא פגש בצעירים יהודים, שהתארגנו כגרעין העתיד לעלות לישראל.

משה קיבל סרטיפיקט ועלה לארץ באניית מלחמה בריטית (יחד עם אחותו). במארס 1945. הגרעין הגיע לדגניה ומשם - לגבעת-ברנר. משה התבלט והיה מראשי-הגרעין. הוא עבר הכשרה בגבעת-ברנר והיה חבר ב"הגנה". כחבר ב"הגנה" נתפס על-ידי הבריטים, הוכה ונכלא בבית- הסוהר ביפו. אחרי כן ישב בכלא ברפיח כחודשיים, עם שאר חבריו ל"הגנה". לפני עליית הגרעין על הקרקע הוא שהה בפלוגת עבודה בקרבת הגבול בכפר- סבא. כאשר פרצה מלחמת-השחרור עלו חברי-הגרעין להתיישבות באזור השומרון, צפונה מגבעת-עדה. ושם סבלו כמה וכמה התקפות.

משה גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1950 והגיע לדרגת סמל. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות במילואים. בשנת 1950 נשא אישה וכעבור שנה עזבו שניהם את המשק. משה החל לעבוד בענף הגומי ופתח בית- מלאכה קטן שהתפתח והיה למפעל רציני לייצור מוצרי-גומי.

העבודה וקידומה היו קשים, אך משה נשא אותם על כתפיו הרחבות מתוך התמדה ובסבלנות. בשנה האחרונה לחייו התחיל ללמוד במכון לפריון-העבודה בקורס גבוה למנהלים. בקורס מצא עניין רב ומקום לפיתוח כשרונותיו. הוא בלט בחריפותו ובתפיסתו אפילו בין מנהלים ותיקים ובעלי תואר אקדמי.

בשעות-הפנאי אהב להאזין למוסיקה קלאסית והפיק מכך הנאה מרובה. גם עבודתו והצלחתו בלימודים גרמו לו עונג רב. כשיצא למילואים בפעם האחרונה לקח עמו ספרים כדי להתכונן לבחינות, שעמדו להיערך כשיחזור מהמילואים. הדאגה לביטחון משפחתו עמדה תמיד לנגד עיניו והוא היה מסור בכל לבו לאמו הזקנה. לא עבר שבוע שלא ביקר אצלה והקפיד לדאוג לסידור כל ענייניה.

ביום כ"ו בשבט תשל"א (21.2.1971), נפל בעת מילוי תפקידו. הניח אישה ושלושה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא.

מפקד היחידה שלו כתב למשפחתו במכתב תנחומים: "היכרתי את משה בנסיבות מיוחדות, אשר בהן משתקף האדם כהויתו. תמיד בלט בדאגתו הרבה לאחרים ובכושרו להתמודד עם בעיות ומצבים מסובכים. משה נהג לוותר בקלות על נוחותו האישית למען הקל על פקודיו. הוא הקרין ביטחון על סביבתו והיה סמל למפקד בצה"ל, המשמש דוגמא אישית ועורר אמון בלתי-מוגבל בחיילים ובמפקדים. גם בנסיבות קשות ביותר חתר למלא את המשימות שהוטלו עליו בשלמותם ולמעלה מזה".

המשפחה תרמה להקמת קרן מלגות לתלמידים על-שמו, כדי להנציח את שמו. הקרן מנוהלת על-ידי מועדון ה"רוטרי" בכפר-סבא, שבו היה חבר ולקח חלק נכבד בפעולותיו, בעיקר בפעולות למען משמר-הגבול.