סמ"ר איתי שיבק ז"ל

קורות חיים

מרוץ הפחד אשר רדף אותנו כמעט שלוש שנים, נסתיים באותו צלצול פעמון הדלת. 24:30 שבת בלילה, הדפיקה על דלתנו, בשורת האיוב - איתי נפל!

חיים צעירים אשר טרם מומשו, נגדעו ועמם נקברו כל אותם חלומות ותכניות.

איתי נולד בן בכור לאסתר ועמי אח לשוקי ושחר. תינוק מקסים, ראש עטור תלתלים שחורים אשר החל מסלול חיים שגרתי - גן, בי"ס ברנר, חטיבת שרת, תיכון "אורט כפר סבא".

ילד טוב, כשחיוך נסוך על פניו, מסור לבית. אהב לנגן באורגן, לרכב על האופנוע.

ילד שצמח והתנשא לגובה 1.86 מ', ילד שהפך לגבר. כאשר שובץ ל"גבעתי" שמח מאוד ולבו נמלא גאוות יחידה.

מחייל אחראי וממושמע, חייכן וצחקן הפך למפקד קשוח ורציני. למשפחה הסביר "על מנת שאוכל להסתכל להורים בעיניים אם יקרה משהו לחייל שלי".

התקופה בה פיקד בעזה היתה שנואה עליו, "איתי הרגיש לא נוח כשנאלץ לעמוד חמוש מול זקנה או ילד קטן", "אני מת לעלות לצפון, רק לא עזה". ובעת ירידה למארב שגרתי בהר דב, הלך בראש הכח שנתקל במחבלים, על פציעתו הקטלנית הספיק להפעיל את נשקו ולפקד על ההסתערות. חייליו חסלו את המחבל וניצלו. רק לאחר נפילתו הבינו עד כמה היה צנוע וחשש להדאיגנו.

שחר כתב את שכולנו חשים: "לספר עליך איתי אפשר במאות עמודים, אני מבטיח לך איתי, לשמור על כבודך ותאורך לכל אורך חיי, לספר לכולם עליך ותמיד, לעולם ועד לזכור אותך. אוהב אותך ומתגעגע מאוד".

איתי נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין ברמות-השבים.