סמ"ר יהונתן יוני דבירי ז"ל

קורות חיים

בן מנואלה ואברהם. נולד ביום כ"ה בתמוז תשל"ז (10.7.1977) בכפר סבא. אח צעיר לאיל ולמיכל. יוני גדל והתחנך באווירה מיוחדת והרמונית שמתקיימות בה בצוותא השקפות עולם מנוגדות ומחלוקות אידאולוגיות, המשלבות מסורת וחילוניות. יוני החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'בר אילן' וסיים שם את כיתה ג'. עם פתיחת בית-הספר הממלכתי-דתי החדש 'שילה' עבר ללמוד בו ונמנה עם בוגרי מחזור א'. את לימודיו המשיך בחטיבת הביניים 'קריית יעקב הרצוג' בכפר סבא וסיימם בישיבה התיכונית 'מדרשיית נעם' בפרדס חנה, שם למד במגמה ההומנית. טרם גיוסו לצבא עוד הספיק יוני ללמוד מספר חודשים בישיבת "תפארת צבי" בירושלים.

יוני אהב את החיים וידע כיצד לחיות אותם בצורה הטובה ביותר עבורו. צחוק והומור היו חלק בלתי נפרד מאישיותו וטוב לבו ידוע לכול. הוא ידע להתחשב ולהעניק תשומת לב לכל אחד ואחד מחבריו הרבים כמו גם לאחיו ולהוריו. בנערותו הצטרף לתנועת הנוער 'בני עקיבא', הרבה לקרוא, לצפות בסרטים, לבלות ולטייל. על היותו מודל לחיקוי ועל מידת השפעתו מספרים החברים: "יוני בעיניי - בחור יפה, מאוד מאוד יפה! עם כל המשתמע מכך. כל דרך החיים שלו היתה יפה - חוש ההומור, הקלילות ובעיקר השנינות, והחכמה הרבה שעמדו מאחורי הכל... מעל הכול אהבתי את הרגישות וההבנה הרגשית הבאמת-עמוקה שלו, שעמדה מתחת לכל מעשיו! שמחתי תמיד לזהות אצלו מתחת ל'קשיחות' הזאת את התבונה הרגשית." ... "למדתי מיוני את האמנות הגדולה של החיים. למדתי ממנו איך להפוך הנאה קטנה למשהו שעושה את היום. למדתי ממנו לראות את הטוב, להפוך כל דבר למקור של אושר. למדתי על יחס לחברים ועל ההנאה המתמשכת של החיים. בזכותו אהבתי את החיים יותר".

סמוך לתחילת שירותו הצבאי הכיר יוני את חברתו מירי ואהבתם פרחה. תמיד ידע להטות לה אוזן קשבת, לייעץ ולעזור בדרכו השקטה והצנועה. בטרם היה לחייל עוד הספיק ללמוד מספר חודשים בישיבת 'תפארת צבי' בירושלים.

בסוף חודש מרס 1996 התגייס יוני לצה"ל. לאחר אימוני הטירונות עבר קורס מפקדי כיתות וקורס תצפיתנים ושובץ ליחידת התצפיתנים בחיל המודיעין. בשל בעיות ראייה הוגבל בשיבוצו, אך הוא התעקש לשרת בלבנון, כפי שמתאר גיסו, שרון: "השאיפה של יוני, כמו של כל החבר'ה הטובים בכל מקום, היתה להיות עם הטובים, והטובים במודיעין הולכים ללבנון". ואכן, את מרבית שירותו עשה יוני במוצב 'כרכום'. בהמשך, בזכות כישוריו והמקצועיות שהפגין, נשלח לפקד בקורס תצפיתנים ועם סיום תפקיד ההדרכה חזר למוצב כמפקד צוות תצפית. על תחושת השליחות שאפפה אותו כמדריך, מספרים חבריו: "בקורס הוא ניסה 'להרעיל' את החניכים שלו על לבנון... אחרי הקורס הם כולם ביקשו להגיע למוצב 'כרכום', המוצב שלו, והוא היה מבסוט..."

ביום ל' בשבט, ערב ראש חודש אדר תשנ"ח (26.2.1998) נפל יוני בקרב בלבנון. יוני נהרג מרסיסי פגז מרגמה שנורה על-ידי מחבלים לעבר מוצב 'כרכום', עת עסק במשימת תצפית. עימו נפלו סגן אסף רוזנפלד וסמל-ראשון רונן אשל.

יוני הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בן עשרים היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון.

על קברו ספד לו מפקדו: "יוני הספיק להיות מפקד רק חודשיים, אבל תוך זמן קצר למדנו להכיר את האיכויות שלו. כשנפל הפגז הראשון במוצב, יוני רץ מיד לעמדה ולקח פיקוד. הוא היה חבר של כולם, תמיד עם חיוך ואף פעם לא ידע לומר לא".

מפקד יחידת התצפיתנים כתב למשפחה: "יוני שירת כמפקד צוות 'כרכום' כחודשיים ובמהלך תקופה קצרה זו נתגלה לפנינו, מפקדי וחיילי היחידה, כמנהיג שהשפיע על הסובבים אותו, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. בזכות אופיו, כישוריו ושיטת הפיקוד שלו, הנחיל את ניסיונו ודאג להחדרת המוטיבציה בקרב חייליו הצעירים לשירות בלבנון. יוני מילא את משימותיו תוך הפגנת מקצועיות רבה והקרנת שליטה על כל המתרחש בגזרה, אוהב ושופע מסירות אין קץ".

העיתונות סיקרה בהרחבה את נסיבות האסון והאירה את דמותו של יוני. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשנ"ט התפרסם בעיתון "מעריב" מאמר שכתב אברהם, אביו של יוני, אשר נגע ללב רבים: "בני חתם קבע, ללא הגבלת זמן. לכל החיים ... מפקדיו הישירים באו להרגיע אותנו, על החלטתו החריגה שנעשתה ללא התייעצות איתנו, הוריו, תוך שהם מספרים על המוטיבציה שלו ועל התרומה שהוא תרם במעשיו אלו לביטחון המדינה... תנאי הקבע ואופי השירות מחייבים אותו לסודיות גמורה ושתיקה מוחלטת ואינם מאפשרים לו ליצור איתנו קשר ואף לא לבוא לבקר אותנו. נכון, הנתק לא קל... אולם כנראה שטוב לו לבני שם. הוא לא מרגיש דבר ולא מוטרד. עובדה, הוא לא בא לבקר אותנו... תנאי הקבע מבטיחים להישאר צעיר תמיד... התמונה של בני על שולחני אינה משתנה. תמיד תישאר אותה תמונה של נער בן 20..."

מנואלה, אמו של יוני, פירסמה מאמר בעיתונות בשם "חברים מספרים על האם השכולה" בו תיארה באירוניה כואבת את יחס החברה הישראלית לשכול. בין השאר כתבה: "השכול ירד עלינו לפתע פתאום בסתם יום של חול. רגע קודם היינו משפחה ישראלית רגילה. למחרת אב מתייפח קדיש על בן זקוניו ועולמנו נותץ לעד".

עדי, חבר של יוני, כתב לזכרו: "יוני, אני ממך לא אפרד גם אם יתהפך העולם. איך אפשר להיפרד מחבר שליווה אותך כל חייו... איך אפשר להיפרד מחבר שרק אתמול היה חלק ממך ושרק עכשיו בעצם אתה שם לב שהוא היה הכול בשבילך - השמחה, העזרה, החברות, הבדיחות... היו בך כל כך הרבה תכונות טובות: יושר, נאמנות, חברות... כל כך הרבה שמחת חיים... אבל הדבר שהכי אהבתי אצלך והכי הערכתי אצלך זה הפשטות, הצניעות והאמת הפנימית שבך... למרות שהיה לך הרבה במה להתגאות, בחיים לא הרגשת עליונות על מישהו... כי 'הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו'".

לקראת תאריך הולדתו העשרים-ואחד הפיקו חבריו של יוני תקליטור לזכרו ובו שירים שחוברו והולחנו על ידם. באחד השירים נכתב: "תמיד נתת את הלב / חסמת מגופך כאב / בכל שעה ובכל זמן / עכשיו אני עומד דואב / ושוב עליך רק חושב / נעמת לי יהונתן".

מתפללי בית-הכנסת בו נהג יוני להתפלל מאז הוקם, הנציחו את זכרו בקוראם לבית הכנסת 'דביר יהונתן'.