תפריט נגישות

סמ"ר מוטי מרדכי שמיר ז"ל

מוטי שמיר
בן 20 בנפלו
בן עליזה ואברהם
נולד בתל אביב
בי"ד בטבת תשי"ד, 20/12/1953
התגורר במכמרת
התגייס ב-8.8.1972
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 14, גד' 79
נפל בקרב
בי"א בתשרי תשל"ד, 7/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: החווה הסינית
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: שדה ורבורג
הותיר: אם ואחות

קורות חיים

מוטי, בן עליזה ואברהם ז"ל, נולד בתל-אביב ביום י"ד בטבת תשי"ד (20.12.1953).

כאשר היה בן ארבע נענו הוריו לקריאה לעבור מן העיר אל הכפר, והמשפחה כולה, הורים וקרובים, עברה לשדה-ורבורג. החיים בחיק הטבע בין בני משפחה שאהב, נתנו אותותיהם בנפשו של מוטי והוא גדל ילד בריא, עליז ומוקף אהבה. את לימודיו בבית-הספר היסודי בצופית סיים בשנת 1968.

בגלל אהבתו הרבה לטבע, לנוף ולצומח מצא דרכו לבית-הספר החקלאי לגננות ושתלנות בפתח-תקוה. מוטי היה בן טוב, נוח לבריות ורגיש לכל הנעשה סביבו. החינוך המסורתי בבית, בחיק המשפחה כולה, טיפח בו אהבה רבה ונאמנות לעם, לדת ולמולדת. הוא אהב לקבל את השבת עם סבו, לזמר זמירות וללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת. מוטי העריץ את אביו, שהיה מוותיקי חיל-ההנדסה, והשתתף בכל המלחמות מאז קום המדינה.

בילדותו היה מוטי נמוך קומה וצנום. כשהתבגר, גדל והפך עלם תמיר ונאה, חייכן ומלא הומור. ביום הבר-מצווה שלו אמר בדרשה שנשא: "אני תקווה שאוכל לעשות למען ארצי, אשר מימים ימימה הייתה נתונה לנו מידי הגבורה, ובעזרת צור ישראל וגואלו אהיה בין מביאי הישועה".

מוטי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות השריון ובקורס תותחני שריון, וסיים בציון גבוה. ארבעה חודשים לפני שפרצה המלחמה נפטר אביו, ומתוך נאמנותו לדרך שהציב אביו לפניו, ראה מוטי חובה לעצמו להמשיך בדרך האב, שהיה גאה בו כל כך.

בחודש יולי 1973 נשלח מוטי לקורס מפקדי טנקים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הופסק מהלך הקורס ומוטי, שהיה אז סמל, נשלח עם יחידתו לסיני. הוא השתתף בקרבות הבלימה נגד כוחות המצרים שצלחו את התעלה ובאחד הקרבות נעלמו עקבותיו והוא נחשב כנעדר.

לימים התברר כי נפל בקרב על-יד "החווה הסינית", ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), כשפקד על הטנק שלו בקרב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בשדה ורבורג. השאיר אחריו אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

בין יתר דבריה כתבה עליו אמו: "מוטי נפל בגבורה למען ישועת העם במולדתו ועל זאת גאוותנו. איני מרכינה את ראשי ביגוני, וכאשר אני מדברת אודות מוטי וקורותיו, נושאת אני את ראשי בגאווה, זקוף ונכון לאמור תמיד: בזכותם ניתנו לנו החיים".

כתב עליו בן-דודו, נעם ארנון: "טוהר, נעימות, מסירות ועדנה עד אין קץ אפיינו את מוטי. כה נעים היה ביחסו לאמו ולמשפחתו, כה עדין בטיפולו בניצנים, בפרחים אותם אהב, וכה מסור בעיסוקו בגוף הברזל - הטנק... כאשר נע דרומה אל התעלה הבוערת, בעוד שמועות האימה מהלכות, לא היה איחוד גדול יותר בין האדם-הנשמה, למכונה-הגוף".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה