טוראי רותם שפירא ז"ל

קורות חיים

בן חגית ואלכס, אח לליאור ז"ל וליערה. נולד ביום י"ד בחשוון תשמ"ב (11.11.1981) ברחובות, שם עברה עליו ילדותו המוקדמת. את חינוכו היסודי התחיל בבית הספר 'שז"ר' ברחובות.

כבר בגיל צעיר באה לידי ביטוי תכונתו המרכזית - פישור והשכנת שלום. עוד בגן נטל על עצמו תפקיד של מפשר ומתווך בין חבריו הניצים, ובכיתה א' אירגן 'סיירת' לשמירה על הבנות מפני הבנים שהציקו להן. תכונה זו שלו העצימה עם הזמן והפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר שלו - פציפיסט, מרגיע, משכין שלום.

בהיותו בן תשע עברה המשפחה למושב שדה ורבורג. בתוך תקופה קצרה מאוד נקלט רותם היטב בסביבתו החדשה - פעל בתחום החברתי בכיתתו, בתנועת הנוער במושב, ובזמנו הפנוי המשיך לעסוק בכתיבה, בספורט ובציור, תחומים שבהם הצטיין מאז ומתמיד.

כשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי 'צופית', המשיך לבית הספר האזורי השש-שנתי 'עמיאסף' ב'בית ברל'. רותם אהב את בית הספר, הרגיש שייכות אליו והרבה לפעול בתחום החברתי. הוא היה שותף לפרויקט בית-ספרי בשם 'עמיתים', שעסק בקשר בין המינים, ועל כך צוין לשבח וקיבל תעודת הערכה.

הוא זכה בתעודות רבות נוספות במהלך שנותיו בבית הספר - על תרומתו בתחומי החברה, הספורט והאמנות, ועל הישגיו המצוינים בלימודים. רותם למד במגמת אמנות בכיתות י'-י"ב. הוא צייר, ניגן בגיטרה קלאסית וחשמלית, וכספורטאי - שיחק כדורסל וכדורגל. בהיותו בן שבע עשרה הגשים חלום קטן, וצנח צניחה חופשית - חוויה שהותירה בו רושם עמוק.

רותם סיים את לימודיו במחזור יולי 1999. עד גיוסו לצבא מצא עבודה בחברת התקשורת 'ברק', ועבד בה כחצי שנה. תקופה זו, למרות היותה קצרה, נחשבה בעיניו לאחת המאושרות בחייו, וכך חשו גם חבריו החדשים שפגש בחברה. במסיבת הפרידה שערכו לו כתבו בין השאר: "...אנו מנסים לתמצת עבורך תקופה כל כך מיוחדת ויפה, שבה הספקנו להכיר את האופי המיוחד שלך, את המוסריות שבך וכל טוב הלב ללא טיפת רוע שמצוי בך...".

במרס 2000 התגייס רותם לצבא, ושובץ להנדסה קרבית. רותם היה שבע-רצון מהשיבוץ, אהב את החיל ובעיקר את חבריו ליחידה ואת מפקדיו הישירים. גם שם המשיך להתנהל בדרכו המיוחדת, אוהבת האדם. רותם היה אדם נעים הליכות, מקור לתמיכה ועמוד תווך לסביבתו.

ביום כ"ג בתמוז תש"ס (26.7.2000), שם רותם קץ לחייו. במכתב שהותיר ניסה להסביר וכתב: "כל המציאות הזו שכל כך מפריעה לי לא תשתנה ומכונות ההרג ימשיכו לדהור קדימה ואנשים ימשיכו להרוג ולהילחם וכנראה שאני לא שייך לכאן. אם אני לא מסוגל להתמודד עם זה אולי אני שייך למציאות אחרת, אז לשם אני הולך".

בן תשע-עשרה היה רותם במותו. הותיר אחריו הורים ואחות. רותם הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר סבא.

על קברו סיים המ"פ את דברי ההספד בשורות הבאות: "אני מקווה שכמו שכתבת במכתב שהשארת, תגיע למקום שאותו רצית - עולם ללא אלימות. עולם שבו הערך חיי אדם אינו מתנגש עם שום ערך אחר".

רותם הותיר אחריו כתבים רבים - דברי שירה ודברי הגות, מחזה אשר הספיק לבנות בו את עיקרי העלילה, הדמויות והשירים ששובצו במערכות השונות, והותיר גם עבודות ציור רבות. ברבות מיצירותיו בולטת מחאה חריפה מאוד נגד אלימות ונגד פגיעה בכבוד האדם באשר הוא.

את עבודת הגמר בסוציולוגיה הקדיש לנושא 'הקשר בין פעילות בני נוער בשעות הפנאי לרמת האלימות שלהם'. בפרוייקט המעשי, עבודת-גמר באמנות, בנה מצגת המתארת את מתקפת האלימות בתקשורת, המזינה אותנו מרגע לידתנו.

מורתו של רותם לאמנות, שהכירה אותו במשך שלוש שנות לימודיו, כתבה עליו: "...רותם נתפס בעיני כאי של יציבות, שלווה בוטחת ורציונליות. ...ראיתי בו תמיד משענת, כמי שניתן לבטוח בו, לסמוך עליו בכל עניין. הנינוחות והשלווה שהוא נוסך תמיד הפתיעו אותי, כשזיהה בי את הרגישות והפגיעות שלי מהפרעות בשיעור, שנראה לי חשוב ומרתק. הוא נהג לומר לי משפטים כמו: 'למה את לוקחת את זה ללב? את לא יודעת שככה זה אצל ילדים? הם לא מתכוונים לפגוע בך...' לא פעם חשתי שהוא הבוגר משנינו".

מפקד היחידה כתב למשפחה: "רותם היה חייל טוב, איכותי ובעל משמעת עצמית גבוהה, אשר הפגין עניין בנלמד והשקיע בכל אשר עשה. רותם זכה להערכה רבה מצד עמיתיו למחלקה ולפלוגה, העריך את מפקדיו והיה אהוד על כל הסובבים אותו. רותם היה אדם שקט ועדין. כל חבריו נהגו לבוא אליו לקבלת עצות, והוא היווה להם תמיד אוזן קשבת. רותם היה אידיאליסט, שוחר שלום ובעל השקפת חיים ברורה".

ערך חיי האדם וכבודו, באשר הוא, נחשב בעיני רותם לערך העליון ביותר. הוא הגשים את אמונתו זו בדרך חייו, וחש עצב עמוק על כי העולם סביבו אינו מתנהל כך. את סלידתו מאלימות הביא לידי ביטוי ברבים משיריו, כתביו וציוריו.

עם זאת, בתיאורי בני המשפחה מתגלה גם צידו הקליל והמחויך של רותם: "כשאומרים רותם, זה קודם כל החיוך. חיוך קטן כזה, צנוע, מהול באירוניה דקה בזוויות הפה. חיוך שמקורו בלב, מאיר תחילה את העיניים, ורק אחר כך גולש אל הפה. כשאומרים רותם זה השקט הזה שנותן לכולם להתווכח סביבו כשהוא אינו אומר דבר. ורק בסוף, פתאום, הוא מוציא משפט או שניים ומותיר את כולם פעורי פה. כשאומרים רותם זו מוזיקה. הרבה מוזיקה... כשאומרים רותם זה ציור. תמיד עם עט ביד, העט השחור שרץ על המחברת בזמן השיעור, העיפרון שרושם כל רגע פנוי על כל מה שבסביבה... כשאומרים רותם זה 'כיף' וצחוקים ורוח שטות אבל גם ארוחת ערב משפחתית שמנסים לענות בה על השאלה מהו האינסוף. כשאומרים רותם זה למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים. מין עצלות קלילה של דובי, הדברים נשלפים מהשרוול ברגע האחרון ואיך אפשר לכעוס כשהכל בחיוך ממיס שאי-אפשר לעמוד בפניו... אז כשאומרים רותם זה קודם כל החיוך. חיוך קטן כזה..."