קורות חיים
בן הזקונים של ציפורה ומיכאל. נולד ביום י"א בכסלו תשמ"ט (20.11.1988) בהוד השרון למשפחה חמה ואוהבת, ובואו, אחרי שלוש בנות, הציף את המשפחה באור גדול ובשמחה. "כשנולדת היינו המאושרים באדם," כתבה אמו, "'התינוק היפה של המחלקה' – ככה קראו לך האחיות. ילד של אבא, חיים של אבא שהיית קשור אליו והוא קשור אליך. ילד של אימא, חיים של אמא, נשמה של אימא. אח קטן לשרית שהייתה מפנקת אותך מגיל קטן, של שרון וחופית שבליבך כל כך אהבת. היית ילד שמח שרגיל שמה שאתה רוצה אתה מקבל – אם היית מבקש את הירח, ללא ספק אבא היה מנסה להוריד לך אותו." ואמנם, עומרי נעטף באהבה אין-סופית מצד הוריו ואחיותיו, וגדל כילד שמח ותאב חיים, מלא אהבה לעולם.
את לימודיו החל עומרי בכפר סבא, בבית הספר היסודי על שם אופירה נבון. בסיימו כיתה ג', עבר ללמוד בבית הספר היסודי "קהילתי ממלכתי א'" שבעירו, הוד השרון, משם המשיך לחטיבת הביניים "הראשונים" שבעיר, וסיים את לימודיו בכפר סבא, בבית הספר התיכון "אורט שפירא".
מקום מרכזי בילדותו של עומרי תפס הכדורגל. עומרי היה אוהד "שרוף" של קבוצת "מכבי חיפה" כבר מגיל שנתיים, הרבה להתאמן בכדורגל בעצמו, ושיחק במסגרת קבוצת הילדים שבכפר סבא. תחום נוסף שריתק אותו היה מכוניות; אהבה זו, שנבטה עוד כשהיה ילד רך בשנים הבונה מכוניות ומשחק איתן, תלך ותתפתח לכדי תחביב מרכזי בבגרותו. עומרי גם אהב להרכיב פאזלים ולגו, ובלט בחוש טכני מפותח ובידיים טובות. תחביב נוסף שפיתח היה אמנות האוריגמי (קיפולי נייר), והוא השאיר אחריו ברבור גדול, ברבורים קטנים, תיבות ועוד...
בעת לימודיו בבית הספר היסודי גילה עומרי את קסם המחשב. שעות על גבי שעות היה יכול לשבת מול המסך, לשחק, לגלוש באינטרנט או "לצ'וטט" עם חברים. כנער צעיר הפך עומרי למומחה של ממש במחשבים היודע לפתור כל בעיה, ולטכנאי שאליו פונים בכל מקרה שמכשיר כלשהו מתקלקל, אם צריך לתקן, להתקין או להרכיב דבר מה – עומרי, "בעל ידי הזהב" והראש המבריק תמיד היה הכתובת, ועזר לכולם בשמחה.
עומרי ניחן בתכונות אנושיות וביופי פנימי וחיצוני כאחד. הייתה לעומרי נשמה טהורה, זכה, ענוגה ואוהבת, הוא היה צנוע ועניו וידע כבוד מהו. עומרי היה קשור מאוד לחבר'ה ולמשפחה, אהוב ומוקף חברים מכל הרבדים – דתיים וחילונים. עומרי האיר בנוכחותו כל מקום ששהה בו, הוא אהב לעזור לאחרים ולתת... ולתת...
עומרי שאהב את החיים ידע למצות כל הנאה והנאה וניצל כל רגע. מוזיקה וקולנוע היו חלק בלתי נפרד מחייו – כנער אהב לצפות בסרטי פעולה, נהנה מסרטי "בורקס" והיה "מכור" לסדרת סרטי "אבא גנוב". בהיותו בן שבע-עשרה וחצי כתב על עצמו, באחד הפורומים באינטרנט, כי הסגנונות המוזיקליים האהובים עליו הם "טרנס, ראפ, היפ הופ, בעיקר מוזיקה שחורה, מזרחית, וקצת שירי דיכאון..." עומרי אהב לבלות עם חברים, לשחק באולינג וסנוקר, היה בשלן מעולה – "עומרי היה מכין את הפסטה ברוטב פטריות הכי טעים בעולם" – כך העידה אמו, אולם את מרב תשומת ליבו משכו בשנות התבגרותו ענייני המכוניות בכלל, וספורט מוטורי חוקי בפרט. עומרי אהב לצפות במירוצי מכוניות וקרטינג (מכונית מירוץ קטנת ממדים, שהנהיגה בה מתבצעת על מסלול אתגרי במתחם ייעודי), והיה בעליה הגאה של מכונית ספורט מסוג סיאט איביזה טורבו צהובה, שהייתה אהבת חייו. וכך העיד על עצמו בכרטיס הביקור הווירטואלי: "תחביבים – מכוניות, מכוניות, מכוניות, וקצת אופנועים."
בתיכון "אורט" למד עומרי במגמת הנדסת מכונות וגילה כישורים טכניים גבוהים. הוא אמור היה להמשיך לכיתות י"ג-י"ד, אך לא הסכים לדחות את גיוסו. בשל נתוניו הגבוהים זומן לקורס טיס של חיל האוויר, אך ויתר, כיוון שרצה לשרת קרוב לבית ולהיות נגיש לאביו, הלוקה בליבו. עם גיוסו לצה"ל, ב-4.12.2007, שובץ עומרי בחיל הלוגיסטיקה ושירת כנהגה האישי של סגן-אלוף לימור לוי – מפקדת בסיס מזון.
עומרי אהב את שירותו הצבאי ופיתח קשרים מצוינים עם כל שוכני היחידה. מספרת סגן-אלוף לוי, המפקדת של עומרי ומפקדת היחידה: "עומרי הגיע למרכז המזון במרץ 2008 ושובץ כנהגי האישי. מהר מאוד נחשפתי לאישיותו הייחודית – טוב ליבו וצניעותו, ערכים אותם ספג בבית הוריו עוד מילדותו. זכורות לי הנסיעות הארוכות עם עומרי, בהן לרוב שוחחנו על נושאים שונים – חברים, עבודה, בילויים, משפחה, וכמובן על הנעשה ביחידה. עומרי היה אהוד על כל מכריו – חיילים ומפקדים כאחד. מסור ונאמן לתפקידו ואף מעבר לכך. מערכת היחסים בינינו התאפיינה לא רק בערוץ של מפקד-פקוד אלא גם בדאגה ברמה האישית."
סמל עומרי חיים בללי נפל בעת שירותו ביום ח' בסיוון תש"ע (21.5.2010), והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין "נווה הדר" שבהוד השרון. הותיר הורים ושלוש אחיות.
על קברו ספדה לו אמו: "עומרי, ילד קטן שלנו. ... כל החברים אהבו אותך ואתה היית מוכן לעשות בשבילם הכול. ילד, קשה להבין מה עבר לך בראש באותם רגעים. הלוואי והיית נפתח קצת ומספר. שאלתי, 'ילד שלי, אתה שבור?' ואתה אמרת 'מה פתאום?' בשבוע האחרון התחלת דיאטה – היה חשוב לך להיראות טוב ועשית כושר. עומרי, מה נעשה בלעדיך בכל הבית הגדול הזה? נסתכל לקומה השנייה ונחכה שתרד למטה? למי נקרא שיעזור לאבא? היית הפרח שלנו ועכשיו הפרח שלנו נבל.
ילד שלי, אני לא כועסת עליך ומנסה להבין מה עבר לך בראש באותם רגעים. ילד שלי, למה לא ידעתי? אנחנו אוהבים אותך, היה לך לב מאוד גדול. תמיד חייכת לאנשים, תמיד נזכור אותך ואף פעם לא נשכח, אני מבטיחה. אוהבים אותך מאוד מאוד. אבא, שיקטוף לך את הירח; אימא, שתכין לך את השקשוקה שאתה אוהב; שרית, שתמיד אומרת 'מי מעז להציק לאח שלי'; שרון, שהיית משחק עם שיאל שלה ולא מרפה; חופית, שהייתם רבים אך כל כך אוהבים וכשגדלתם רק עזרתם אחד לשני. עומרי, ילד שלנו, תמיד תישאר הילד האהוב והיקר שלנו."
ספד לו אביו על פי אותיות שמו: "עומרי, עצב גדול הותרת אחריך / ואין תחליף לילד כמוך / מתגעגעים אנו לחיוך ולאור פניך / רבות היו מעלותיך ומידותיך / יעידו מעשיך הטובים עליך / בלב כולנו תיחרת לעד דרכך / לא נשכח הליכותיך ודמותך / לקץ הימים תעמוד לגורלך / ישמור השם בצל כנפיו נשמתך."
הספדו של הסב: "לעילוי נשמת עומרי. במסכת אבות ד כב נאמר: 'ועל כורחך אתה נוצר / ועל כורחך אתה נולד / ועל כורחך אתה חי / ועל כורחך אתה מת.' עומרי, קשים מאוד הכאב, הריקנות שהותרת והצער, אך, הצער הגדול שאנו מסרבים להיפרד ממך. כמה דברים רצינו לומר לך, כמה דברים רצינו לעשות איתך, כמה תכניות היו לך ולנו. עומרי, אתה בעל נשמה טהורה, זכה, ענוגה, אוהבת, נשמה שלא יכלה לשתף אף אחד במה שעובר עליה. משהו בעיניים שלך היה נורא מכול, מציק, כואב וכפצע פתוח, ולא שיתפת אף אחד מאיתנו. תמיד נזכור אותך, את צחוקך, את הרגליך, את אופן דיבורך. תמיד נריח את הריח שלך, ותמיד נזכור מה אתה היית עושה במצב כזה או אחר. אך במצב שבו אתה היית נתון לא יכולת לו. אתה תישאר צעיר לנצח. אתה מלאך בין מלאכים אליהם רצית להיות קרוב.
קשה יום השישי בו עלתה נשמתך בסערה השמימה. נשמה שסערות ומשברים וגלים עברו בתהומותיה. השארת אותנו במערה שחורה. ... קשה לנו המוות שלך שהוא שבר לכל החלומות שלך. ... אל לנו לשאול מדוע בא המוות בצל קורתנו, הלכת לחיים טובים יותר, לשלוות הגוף והנפש. כמה ייסורים וצער נגעו בך עד שהתקרבת לאלוקים. הקב"ה ממרק עוונות אדם בייסורים, נאמר בברכות כט עב, אך בשבילך הייסורים היו בית כלא, וכוחותיך לא עמדו לך. ר' משה אבן עזרא אמר: 'המוות כמגל ואנחנו בשדה ובשל קצירו'. קשה המוות מכול וקשה יותר הבא אחריו. הזיכרונות ממך ילוונו תמיד. ... נשמה טהורה וזכה שכמותך שזעקה אילמת לא פצחה מגרונה, נשמה רגישה. כואב ודואב אני, אבל וחפוי ראש, מנסה למחות הדמעות כיצד נלקחת כל כך צעיר, פרח שנקטף במי ימיו. ... כל מת הוא צדיק, נשמה קדושה שכמוך, נתגעגע אליך תמיד. אתמול שלשום היית ואינך, וכעת נפשך הגיעה עם המצוקות, היא בין מלאכים. אבקש מריבונו של עולם ומפמליה של מעלה לשמור עליך. ... תנוח בשלום על משכבך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים."
בטקס האזכרה במלאות שלושים יום לנפילתו ספדה לו אמו: "עומרי, עומדים אנחנו ליד קברך והמציאות סוטרת לנו על הפנים. זו ההוכחה שאתה מת. אז למה אני מסתכלת דרך חלון המטבח ומחכה לראות את המכונית הצהובה שלך, ואותך יוצא ממנה? אנחנו מחכים שתגיע הביתה ואתה לא בא, ואז אנחנו מבינים שלא תחזור... חסר לנו לחבק, לנשק, לנגוע בגופך. כל יום חייתי באשליה. אני מחכה שתחזור ואספר לך שחלמתי שמתת וישבנו עליך 'שבעה', ואתה תצחק ותאמר לי 'אימא, אני חי וקיים, יש לי עוד הרבה מה לעשות, עוד הרבה חלומות למצות.' עומרי, אתמול עשינו לך אזכרה של חודש. כולם היו, רק מישהו שהכי חשוב לנו היה חסר! אתה! עומרי, אתה היית חסר! אני חושבת שנמשיך לחכות לך כל החיים! אנשים אומרים לנו שהחיים ממשיכים, אבל החיים הפסיקו בלכתך והתחילו חיים אחרים לגמרי. יש את החיים עד עכשיו איתך, ואת החיים האחרים בלעדיך. אני מבטיחה שננציח אותך בכל דרך אפשרית. בחיי היום-יום לא נפסיק לדבר עליך.
עומרי אהב את החיים. למרות שאני מחכה לך כל יום שתיכנס הביתה ותגיד 'מה העניינים?' ואני אשאל 'אכלת?', בתוך תוכי אני יודעת שזה לא יקרה. ילד שלי, היית ילד טוב. ילד שלי, אני מאחלת לך שתנוח בשלום על משכבך ושנשמתך תעלה בסולם הדרגות שם למעלה. תשמור עלינו מלמעלה ילד, אנחנו אוהבים אותך ואנחנו מבטיחים, אתה תמיד בליבנו ובמחשבותינו."
חודשיים לאחר מותו, ממשיכים חבריו הרבים של עומרי לכתוב לו ב"פייסבוק", ועודם באים לבקר בביתו. "במותך," כתב האב מיכאל, "נשארנו מיותמים. נזכור אותך לעד ותמיד תישאר בליבנו. אנחנו אהבנו, אוהבים ונאהב לנצח נצחים. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. יהי זכרך ברוך."