קורות חיים
בן יצחק ושמחה. נולד בחודש אלול תרצ"ח (ספטמבר 1938) במקנס אשר מרוקו.
רפאל היה רך בשנים כאשר נתייתם מאביו ולאחר-מכן עלתה המשפחה - אמו ושלוש אחיותיו של רפאל לארץ והוא עמהן; בן שמונה היה אז. האם היתה עקרת בית, כי בעלה השני היה מורה-רב. הוא היה נוקשה באופיו ואיש דתי וכאשר לא הסכים שהילדים יהיו בבית אמר להעביר אותם למוסד. סיים ביה"ס היסודי בכפר הנוער הרועה. אחרי כיתה ח' עבר ללימודי-ערב והיה עובד במשך היום, כי לא היתה אז מסגרת אחרת.
בהיות רפאל בן י"ד איתרע מזלו והוא נתייתם גם מאמו (היא נפצעה קשה ונפטרה בבית-החולים בשובה במשאית צבאית מצניחת-ראווה שאליה הוזמנה על-ידי החבר של אחות רפאל הבכירה). רפאל בן הי"ד חש עתה שהוא הגבר במשפחה ועליו היתה הדאגה לקיום בני המשפחה. רפאל עצמו יצא לאחד הקיבוצים ובאחד הימים התהפך עם הטרקטור שבו נהג. מרוב בושה על מעשהו עזב את הקיבוץ ומצא מחסה בבית-אחותו שנישאה בינתיים. מנהל בית-הספר היסודי שבו למד בקטנותו שמר על קשרי ידידות עמו עד יומו האחרון והוא אשר הצליח לסדר את קבלתו לבית-הספר הימי במכמורת. בבית-ספר זה למד שנתיים בקורס דו-שנתי למכונאות ולאחר-מכן עבד במוסכים ובמסגריות שונות עד לגיוסו לצה"ל.
גויס בפברואר 1957. לאחר הטירונות הלך לחיל-הים, עבר את מבדקי-הקצונה במשך הזמן- אך במקום ללכת לקורס-קצינים שינה את דעתו והתנדב לחיל-הים, במגמה "לראות עולם"; כך הגיע אל המשחתת "יפו". בשנת 1958 הפליג ב"יפו" לחוץ-לארץ ולאחר שנה התנדב לצוללות ונסע לאנגליה לעשרה חדשים בערך. במשך כל תקופת שירותו המשיך ללמוד נושאים שונים בכוחות עצמו וניגש לבחינות המתאימות. לאחר שובו מאנגליה עבר לבסיס ההדרכה של חיל-הים והדריך בקורס של צוללנים. כאן הועלה בדרגה לסמל ראשון.
בתקופה זו הכיר את רעייתו לעתיד שהיתה פקידה באותו בסיס. שנתיים לאחר הנישואין החליט רפאל להשתחרר מן הצבא: הוא כעס על שלא איפשרו לו לצאת לקורס קצינים. הוצעו לו תפקידים שהיה בהם משום פיתוי כשותף במפעלים קטנים. אך התפקידים הללו לא מצאו חן בעיניו ובאחד הימים הביע את שאיפתו לחזור לצבא - ואף על פי שרעייתו התנגדה לכך הוא התעקש ושב. זמן מועט לאחר-מכן הציעו לו לנסוע לאנגליה. הוא קיבל את ההצעה כי ראה בכך משום התקדמות ומקום לעלייה בדרגה.
במאי 1965 נסע בלווית רעייתו לפורטסמות. הם גרו שם. בעשרת החדשים הבאים התגוררו בעיר בצפון אנגליה, שבה עבד ולמד את מלאכת השיפוץ של המכונות המיועדות ל"דקר". לאחר-מכן חזרו שוב לפורטסמות. רעייתו נאלצה לחזור לארץ בגלל מחלת אמה אבל אחרי מות האם שבה אל בעלה עם בנה הקטן (שנולד בשנת 1964).
סמוך למועד ההפלגה של "דקר" היתה צפויה ללידה שנייה; הם החליטו אז כי מוטב שהיא תלד בארץ ולא בארץ זרה. זו היתה פרידתה האחרונה מבעלה - באוקטובר 1967. רפאל נשאר לבדו וגעגועיו היו עזים; נוסף לכך היתה בלבו הדאגה לאשתו ולתוצאות הלידה.
רפאל היה מסור לעבודתו ב"דקר", הוא היה האחראי למכונות-המיתקנים של הצוללת, מיתקני ויסות האוויר והחמצן. באחד הימים הפליגה הצוללת "דקר" לנמל-הבית וכאשר היתה בנתיב-הים בין ג'יברלטר לחיפה, נותק הקשר עמה ושוב לא נתחדש; זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968)
הרבנות הצבאית הראשית קבעה כי תאריך-פטירתו של רפאל, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). הניח אשה ושני ילדים. מאחר שרפאל נמנה עם חברי-הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת-זכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי-"דקר" אשר בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
מפקד-חיל-הים כתב במכתב תנחומיו לאשתו ולילדיו וציין אותו כ"אחד מבחירי צוללני 'דקר' שאבדה במעמקי ים". הוא כתב עליו שהוא "היה מכונאי מעולה, צוללן מסור בלב ונפש ואהוב על מפקדיו ופקודיו כאחד".
כמה עמודים - ותמונתו בתוכם - הוקדשו לרפאל בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר'".
הצוללת אח"י "דקר" נמצאה ביום שישי י"ג בסיון תשנ"ט 28.5.1999 בים התיכון.
באתר: 41 33 צפון 43 29 מזרח, בעומק 2900 מטר.
זמן טביעה משוער: 25 ינואר 1968- כ"ה בטבת תשכ"ח לפנות בוקר.