רס"ר יצחק קברטץ ז"ל

לזכרו של יצחק קברטץ

לפעמים נדמה לי שעוד רגע קט יכנס קברטץ מבעד לדלת ויגיד במעין חיוך קל: "מה קרה? על מה הרעש? בואי אני אסביר לך ותביני איך זה היה."
ואז, הוא יישב מולי, עם נס קפה ללא סוכר ועוגיות עם מלא סוכר..., יניח את מכשיר הקשר על השולחן ויתחיל להסביר לי בפרטי פרטים.
את קברטץ אני מכירה 21 שנים.
נרקמה בינינו מערכת יחסים של ידידות נפש ושל תחושה הדדית של אוזן קשבת.
המוטו של איציק היה "חיה ותן לחיות", ולפיכך תמיד כיבד את פרטיות הזולת.
גם אם לא התראינו כל יום, עצם נוכחותו בקיבוץ נתנה לי את הרגשת הבטחון והקביעות.
הפנימיות שלו העניקה לנמצאים בנוכחותו תחושת נוחיות.
קברטץ אמנם לא הקים משפחה משלו, אך בעצם רבים היו לו תחליף למשפחה.
הוא ידע ליצור קשרים חמים עם אנשים והיה מלא שמחת חיים ושלם עם עצמו. אנחנו מכירים אותו כמי שאוהב את החיים, כמי שידע להנות מחברותא, לבלות ולרקוד.
זוכרים את המקום הקבוע שלו בחדר האוכל, את כוס הקפה עם בן-גידה במוסך, את הג'יפ המצוחצח ואת היד שנתן בדוכן של צוק מנרה.
כי יותר מכל, קברטץ היה חלק בלתי נפרד ממנרה כולה.
תמיד קיים בהוויתה, יציב וקבוע.
בעוד שבוע תשמע הצפירה לזכר חללי צה"ל, אותה צפירה שהיה מפעיל שנה אחרי שנה.
השנה, אנו נעמוד גם לזכרו.
לזכר אדם יקר ואהוב, שיד זדונית קטלה את חייו - והיא לא רעדה.

זאבה שלינתר