בפעם האחרונה בה ראיתי את אחותי הבכורה הינדה, אמם של שלומיק ואיציק, בוילנה היה כאשר הייתי ילדה בת תשע והינדה נסעה לפלשתינה ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת 1934.
הפעם הבאה בה נפגשנו הייתה בשנת 1957. רק אני ואחותנו אידה נותרנו מכל המשפחה שנספתה בשואה.
איציק היה אז נער כבן 12, חברותי, איש שטח, "בדואי" אמיתי.
את בעיית השפה בינינו פתר בקלות, הוא הודיע לנו: "אני לא יודע אידיש אתם תלמדו עברית".
בתקופת השרות הצבאי בחופשות הקצרות בין אימוני הצניחה אהב לבקר אצל דודה רניה בתל אביב, תמיד ביקש רק אוכל פשוט שאכין לו: חביתה וסלט.
קפה, סיגריות וסיפורים. בביקוריו אצלנו תמיד צוחק, תמיד אומר אל תדאגי - ונעלם עד הפעם הבאה.