רוה דגן ז"ל

קורות חיים

בנם של עוזית ועמירם. נולד ביום י"ד בחשוון תשמ"ה (9.11.1984) באלפי מנשה. אח למיטב הבכור ולגפן בת הזקונים.

רוה גדל והתחנך באלפי מנשה. ילד שמח ומאושר, חניך ומדריך בצופים, מצליח בכל מה שבחר להשקיע בו ומוקף חברים.

בכיתות א-ב שהה עם משפחתו בשליחות בארצות הברית, שם נחשף לתרבות חדשה ולמד ליהנות מגלישת סקי.

תחביביו האהובים היו מוזיקה, טבע וכדורגל. בגיל חמש-עשרה רוה השתתף בתוכנית "מיכא"ל" (מיצוי כישורים אישיים למצוינות), שם החליט לנגן על גיטרה. מאז ליוו אותו צלילי המיתר כל חייו.

בשנת 2003 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "גרניט" של חטיבת הנח"ל בחיל הרגלים. לאחר שסיים מסלול לוחם וקורס חובשים, החל בתפקידו כחובש קרבי בתאג"ד. את רוב השירות עשה בשטחי יהודה ושומרון בשיאה של האינתיפאדה השנייה ועבר חוויות קשות וכאובות.

במסגרת תפקידו טיפל בחיילים וכחלק ממשימותיו טיפל ברגישות גם באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית שפגש על בסיס יומיומי, וכאב את כאבם של חסרי הישע. על כך כתב ביומנו: "אני שוחר שלום בין אדם לאדם ומאמין באדם, בזולת". עוד כתב בתקופה זו: "להיכנע, להיסחף עם הזרם, כה קל ופשוט. אך לא – עליך להיאחז כמו מי שמחזיק בענף בתוך נהר סואן, כמו עלה שלא עוזב את הגזע גם בסופה הכי חזקה, לטפס גבוה, לא יותר מאחרים אלא יותר מעצמך".

ביום 19.10.2004 הוזעק לטפל בחברו לגדוד, סמל ראשון יאיר תורג'מן, שנפגע אנושות מירי מחבלים במחנה "דותן" הסמוך לג'נין. למרות הטיפול הרפואי המסור נפטר יאיר מפצעיו. מותו הותיר בליבו של רוה צלקת שלא הגלידה: "הרגשתי איך הפצוע גוסס לי בידיים", כתב.

בשנת 2006 לאחר שחרורו מצה"ל טס לטיול בהודו. כחלק מטיולו שהה במנזרים והתנדב בבתי יתומים. רוה שקע במחשבות על חוסר יכולתו להציל את חברו. כעבור שנים הבין שהוא סובל מפציעה מוסרית – מצב שבו אדם פועל בניגוד לערכיו ולכן מתרחק מעצמו ומתקשה לתת אמון בעולם.

עם שובו ארצה החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיווה למצוא תשובות לשאלות הקיומיות הרבות שהעסיקו אותו.

בשנת 2010 אובחן בצה"ל והוכר כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית בעקבות החוויות הקשות מתקופת השירות הצבאי.

רוה חילק את זמנו בין שהות בישראל לנסיעות ממושכות להודו, לספרד בה חי שנים אחדות, לדרום אמריקה ולפורטוגל. "מקפיד שלא להיות במקום אחד זמן רב מדי, ותמיד ממשיך בתנועה ובבריחה", כדברי אחיו. לחלק מהטיולים והמסעות הצטרפו אליו הוריו. בין נסיעותיו, חזר ארצה לצבור כוחות ובילה בחיק משפחתו ועם חברי ילדותו הקרובים מאלפי מנשה.

ב-2015 התישב בספרד והתמחה בנגינה בסגנון פלמנקו, בו מצא נחמה ושמחה וגם דרך להביע את כאבו. לבד מכישרונו המוסיקלי רוה בורך גם בכישרון כתיבה, שהתבטא בין היתר בחיבור סיפורים קצרים מלאי הומור. כאדם משכיל וסקרן בצורה יוצאת דופן הִרבה לקרוא ספרי הגות, פילוסופיה וספרות יפה, וראה בכל מפגש אנושי הזדמנות ללימוד ולהרחבת האופקים.

באופיו העדין סירב להשלים עם עוולות מכל סוג שהוא ו"היה רגיש לדופק ליבו של האדם ושל העולם", כדברי הוריו. "הייתה לו חשיבה עמוקה, רגישות אנושית ושאיפה לצדק שהדריכה אותו כל חייו", סיפרו.

המודעות האקולוגית הגבוהה שלו והרצון לתרום לאיכות הסביבה הביאו אותו לקדם יוזמות מקוריות, בהן פיתוח אתר קומיקס שנועד לחנך ילדים לחשיבות השימוש באנרגיה נקייה, ופיתוח יישומון המקדם מסעדות טבעוניות.

למרות המסעות החיצוניים והפנימיים שערך על מנת להתמודד עם תחושותיו, רוה התהלך בעולם עם כאב פנימי חזק שלא נרגע. "בקיץ 2022", סיפרו הוריו, "רוה חזר ארצה, יצר קשר לראשונה עם הוריו השכולים של סמל ראשון יאיר תורג'מן ועם יתר החובשים ששירתו עימו, וסגר עימם מעגל".

רוה דגן נפטר ביום כ"ב בתמוז תשפ"ב (20.7.2022). בן שלושים ושבע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. הותיר הורים, אח ואחות.

במכתב הפרידה שהותיר אחריו כתב בין היתר: "סליחה על הכול, אתם ההורים והמשפחה הכי טובה בעולם". המכתב הסתיים במילים: "המנגינה תמשיך להתנגן".

אביו ספד: "היית כל כך מרכזי בחיינו – המשפחה הקטנה. כל כך אהוב, ובכל השנים האחרונות גם מושא לדאגה ולתחושת אחריות עד אין קץ למרות הריחוק הפיזי. כעת אנו חווים את הכאב הכי גדול שיכול להיות. אוהב אותך לעד".

אימו כתבה שיר לזכרו, "שאגת האימהות":

"כשהן יולדות הן נושכות שפתיים / לא להפריע את מנוחת / כשהן מאושרות הן מחניקות ריקוד פרוע / לא להעיר את שלוות / כשהן שולחות לצבא הן מהסות פחדיהן / לא להחליש את גבורת / וכשהן פוגשות את הצער שאין לו סוף הן שואגות להרים - / להפריע את מנוחת / להעיר את שלוות / לשנות את גבורת / להיוולד משאגת. //

מכל השאגות, אני בוחרת לשאוג את שאגת האהבה. / זו של הצבע הלבן, שמכיל בתוכו את כל הצבעים שבך: / צבע החיבוק, / צבע העיניים שמבקשות טוב בעולם ובאדם, / צבע הלב הקשוב, / צבע החוכמה הפנימית והעמוקה / שמצויה בכל פרח היודע מתי לפרוח ומתי לסגור את עליו, / צבע ההתבוננות המחויכת, / צבע היכולת לשאול שאלות שאין עליהן תשובה, / צבע אהבת הצלילים והרמוניית הטבע, / צבע הציפורים הנודדות המבקשות בית לנפשן, / צבע התשוקה למילים מעוררות חשיבה, / צבע הכמיהה לשלום. //

מאז שהפכת לקשת, כל צבעיך מתקמרים בתוכי בחמלה גדולה, / שבים להיות / אור".

אחיו מיטב ספד לו: "רוה מעולם לא פגע באיש. הוא רק רצה לעשות טוב בעולם. אבל הוא לא ידע איך. הוא היה כמו ילד שהולך לאיבוד ביער בלילה ולא מוצא את הדרך הביתה ... אני בטוח שהבחירה האחרונה שלו הייתה גם היא אלטרואיסטית. הוא לא רצה להיות נטל על אף אחד, ולא הצליח לראות מוצא אחר ... אני מבקש סליחה שלא הייתי שם לצידך שלשום לתת לך חיבוק ארוך שאולי היה משנה את הכול. לנצח נזכור אותך צוחק, מחייך ומנגן על הגיטרה. אני אוהב אותך".

אחותו גפן, האדם הקרוב ביותר אל רוה, נפרדה ממנו בבכי קורע לב.

חברו הקרוב יאיר כתב: "רוה, רווצ'ה, תלתלים, פוקיטו, פלביוס. היית לי כאח ותמיד תהיה. תמיד ידעת להיות לצידי ומקווה שגם אני בשבילך. הייתה לך סוג של גאונות וייחודיות שאין כמוה בעולם. הלוואי שבני האדם יהיו יותר כמוך, רגישים, טובי לב ובעיקר אמפתיים אחד לשני. השארת עולם יותר טוב אחריך, ואשתדל ליישם את הטוב שלמדתי ממך בחיים. מתגעגע אליך מאוד. תודה לך על שנים כל כך טובות. אתה חלק ממני".

סיפורו של רוה התפרסם בריאיון של העיתונאי נחום ברנע עם הוריו במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" כשבועיים לאחר פטירתו, וזכה לתהודה חזקה ולמשובים רבים.

בני המשפחה הקימו אתר אינטרנט לזכרו של רוה, בכתובת : https://www.ravehdagan.com/